ו׳ סיון
חג שבועות הקדוש, לאחר תפילת מוסף, מיהרנו בדרכנו בחזרה אל ביתו לקדש את היום
ולפתע הקיף את ליבי גל עמוק של בדידות וריחוק גדול מהשם יתברך
ולא ידעתי את מקומי, והיכן אני נמצא, ומה תכלית למעשיי, והרגשתי כהולך לאיבוד ממש
והביט וראה אותי בצרתי, וסימן לי עם ידו לעמוד במקומי ולעצום את עיניי
ועשיתי כדברו, והגיעה ובאה רוח קרירה ונקיה, וליטפה את פניי בעדינות קדושה
והרגשתי שליבי מתרחב ונפתח, ועמדתי כבריה חדשה
וחייך וסימן שנמשיך בדרכנו
- וזו התורה אמר לי אז בדרך
״השם יתברך מנחם את האדם עם רוח
ובאמת את עיקר הנחמה האדם יכול להרגיש דווקא אז, מפגישת גופו עם הרוח הפשוט באוויר העולם
כי הרוח היא בבחינת ניחום אבלים ממש
כי האבל הוא במוחין דקטנות, שרחוק אז מאוד מתכלית הקיום ונמצא בצמצום גדול
ועל פי רוב מרגיש רק את צערו שלו, על שאיבד את קרובו וכו׳
וצריך אז הרחבת והגדלת המוחין
וזה עושים ע״י ניחום אבלים, שמרחיבין את דעתו בקירבה וניחומים
והאדם בחייו לעיתים גם כן נופל למוחין דקטנות וקצרות הרוח, וצמצום וצער גדולים, כאבל ממש
וזו האבלות היא על ריחוק נשמתו ממקום חוצבה, ואיבוד אמונתו ומקומו בעולם
ואזי צריך רווח והצלה גדולים לצאת מקטנות המוחין ולזכות למוחין דגדלות
ולזכות לזה צריך לצעוק לה׳ מן המיצר, ובסיעתא דשמיא ינוחם משמיים ויזכה להרחיב את ליבו
ונחמה זו, השם יתברך ממציא לאדם בעזרת אוויר הרוח
(וזה מה שנהגו לנחם את האבל ולברכו ׳מן השמים תנוחמו׳, בבחינת ׳ארבע רוחות השמים׳, (זכריה, ו׳
כי הרוח היא בבחינת נחמה, בבחינת ניחום אבלים, וזה אותיות ׳ניחום׳, בהיפוך - ׳מוחין׳
הינו, שכשזוכה לניחום משמיים אזי זוכה לחידוש המוחין ולהרחבת הלב
ולכן נקראה ׳רוח׳, מלשון רווח, שהוא הפך הצמצום
(כמו שכתוב בפרשת נח, ״ויעבר אלהים רוח על הארץ״ (בראשית, ח
רש״י שם מבאר : רוח תנחומין והנחה עברה לפניו
כי בדייקא משתמש השם יתברך ברוח האוויר הגשמי לניחום האדם
כדי שמתוך כך יבוא להתעורר ולהתבונן בהשגחתו ומציאותו יתברך בכל רגע ורגע
ובסיוע השמיים יזכה לתור ולהדבק בקונו.״
והיום ז׳ בסיון, מוצאי חג שבועות הקדוש
ומיהרתי לכתוב דברים אלו שיהיו לעזר לכל האדם השרוי בין המיצרים
וליבי תפילה שנזכה
חג שבועות הקדוש, לאחר תפילת מוסף, מיהרנו בדרכנו בחזרה אל ביתו לקדש את היום
ולפתע הקיף את ליבי גל עמוק של בדידות וריחוק גדול מהשם יתברך
ולא ידעתי את מקומי, והיכן אני נמצא, ומה תכלית למעשיי, והרגשתי כהולך לאיבוד ממש
והביט וראה אותי בצרתי, וסימן לי עם ידו לעמוד במקומי ולעצום את עיניי
ועשיתי כדברו, והגיעה ובאה רוח קרירה ונקיה, וליטפה את פניי בעדינות קדושה
והרגשתי שליבי מתרחב ונפתח, ועמדתי כבריה חדשה
וחייך וסימן שנמשיך בדרכנו
- וזו התורה אמר לי אז בדרך
״השם יתברך מנחם את האדם עם רוח
ובאמת את עיקר הנחמה האדם יכול להרגיש דווקא אז, מפגישת גופו עם הרוח הפשוט באוויר העולם
כי הרוח היא בבחינת ניחום אבלים ממש
כי האבל הוא במוחין דקטנות, שרחוק אז מאוד מתכלית הקיום ונמצא בצמצום גדול
ועל פי רוב מרגיש רק את צערו שלו, על שאיבד את קרובו וכו׳
וצריך אז הרחבת והגדלת המוחין
וזה עושים ע״י ניחום אבלים, שמרחיבין את דעתו בקירבה וניחומים
והאדם בחייו לעיתים גם כן נופל למוחין דקטנות וקצרות הרוח, וצמצום וצער גדולים, כאבל ממש
וזו האבלות היא על ריחוק נשמתו ממקום חוצבה, ואיבוד אמונתו ומקומו בעולם
ואזי צריך רווח והצלה גדולים לצאת מקטנות המוחין ולזכות למוחין דגדלות
ולזכות לזה צריך לצעוק לה׳ מן המיצר, ובסיעתא דשמיא ינוחם משמיים ויזכה להרחיב את ליבו
ונחמה זו, השם יתברך ממציא לאדם בעזרת אוויר הרוח
(וזה מה שנהגו לנחם את האבל ולברכו ׳מן השמים תנוחמו׳, בבחינת ׳ארבע רוחות השמים׳, (זכריה, ו׳
כי הרוח היא בבחינת נחמה, בבחינת ניחום אבלים, וזה אותיות ׳ניחום׳, בהיפוך - ׳מוחין׳
הינו, שכשזוכה לניחום משמיים אזי זוכה לחידוש המוחין ולהרחבת הלב
ולכן נקראה ׳רוח׳, מלשון רווח, שהוא הפך הצמצום
(כמו שכתוב בפרשת נח, ״ויעבר אלהים רוח על הארץ״ (בראשית, ח
רש״י שם מבאר : רוח תנחומין והנחה עברה לפניו
כי בדייקא משתמש השם יתברך ברוח האוויר הגשמי לניחום האדם
כדי שמתוך כך יבוא להתעורר ולהתבונן בהשגחתו ומציאותו יתברך בכל רגע ורגע
ובסיוע השמיים יזכה לתור ולהדבק בקונו.״
והיום ז׳ בסיון, מוצאי חג שבועות הקדוש
ומיהרתי לכתוב דברים אלו שיהיו לעזר לכל האדם השרוי בין המיצרים
וליבי תפילה שנזכה