ל״ג בעומר, י״ח באייר
חיפשתיו בביתו אנה ואנה ולפתע שמעתי קולות ענפים הנשרפים באחורי ביתו
מיהרתי ומצאתיו יושב על האדמה ולמולו אש קטנה ולהבות עולות אל השמיים
ומיד סימן בידו אל מקום מיוחד על הקרקע ורמז לי להתיישב לצידו, וכך עשיתי
: ופתח ואמר
הדק היטב, היטב הדק
דע, כשהאדם נמצא ומרגיש במרחב, שהוא בחינת ׳היטב׳, צריך להדק רוחו
וזה ׳היטב - הדק׳
כי ההידוק הוא בבחינת הצמצום, וזה מה שתיקנו חכמים לעשות זכר לחורבן דווקא בעת שמחה
והחורבן הוא החורבן בתוך ליבו של האדם כידוע
ולקח אז שני עשבים וצבעם עז מאוד, ואיני יודע מהיכן הם, ורמז לי לברך ולשאוף ריחם וכך עשיתי, וריחם מילא את רוחי ורגליי נדדו ועלו באוויר. ומיהר ועשה כך גם, ובירך והריח, והשליך העשבים אל האש
: והמשיך ואמר
וצריך גם בקיאות בדרך האחר
,היינו שהאדם נמצא במיצר, שהוא בחינת ׳הדק׳, צריך להרחיב רוחו
וזה בחינת ׳הדק - היטב׳
שצריך לזכור השגחת השם יתברך בכל רגע ורגע, ולצעוק מן המיצר וכך יענה ויזכה לצאת למרחב
כי השם חפץ בקוראיו הקוראים אליו באמת, מעומק הלב
.וזה מה שאמרו ״מִפְּנֵי שֶׁהַקּול יָפֶה לַבְּשמִים״, אל תקרי בְּשמִים אלא בַּ-שָּׁמַיִם
.היינו שהקול היוצא מן המיצר יפה מאוד אליו יתברך, הוא היושב בשמים
ודע, שזו הבקיאות נחוצה וראשונית יותר מהקודמת, שהחושך קודם לאור וכו׳
.וכיבה מיד האש בפיו וציוה לחזור לפנים ביתו
ובלילה על מיטתי מיהרתי להוציא את כל רחשי הלב אל הכתב, ויודע אני שרחוקות המילים מאוד מאוד, אך המשכיל והחפץ בעידון הלב יחפש ויקרא מעומק ליבו, ובטוחני שימצא
חיפשתיו בביתו אנה ואנה ולפתע שמעתי קולות ענפים הנשרפים באחורי ביתו
מיהרתי ומצאתיו יושב על האדמה ולמולו אש קטנה ולהבות עולות אל השמיים
ומיד סימן בידו אל מקום מיוחד על הקרקע ורמז לי להתיישב לצידו, וכך עשיתי
: ופתח ואמר
הדק היטב, היטב הדק
דע, כשהאדם נמצא ומרגיש במרחב, שהוא בחינת ׳היטב׳, צריך להדק רוחו
וזה ׳היטב - הדק׳
כי ההידוק הוא בבחינת הצמצום, וזה מה שתיקנו חכמים לעשות זכר לחורבן דווקא בעת שמחה
והחורבן הוא החורבן בתוך ליבו של האדם כידוע
ולקח אז שני עשבים וצבעם עז מאוד, ואיני יודע מהיכן הם, ורמז לי לברך ולשאוף ריחם וכך עשיתי, וריחם מילא את רוחי ורגליי נדדו ועלו באוויר. ומיהר ועשה כך גם, ובירך והריח, והשליך העשבים אל האש
: והמשיך ואמר
וצריך גם בקיאות בדרך האחר
,היינו שהאדם נמצא במיצר, שהוא בחינת ׳הדק׳, צריך להרחיב רוחו
וזה בחינת ׳הדק - היטב׳
שצריך לזכור השגחת השם יתברך בכל רגע ורגע, ולצעוק מן המיצר וכך יענה ויזכה לצאת למרחב
כי השם חפץ בקוראיו הקוראים אליו באמת, מעומק הלב
.וזה מה שאמרו ״מִפְּנֵי שֶׁהַקּול יָפֶה לַבְּשמִים״, אל תקרי בְּשמִים אלא בַּ-שָּׁמַיִם
.היינו שהקול היוצא מן המיצר יפה מאוד אליו יתברך, הוא היושב בשמים
ודע, שזו הבקיאות נחוצה וראשונית יותר מהקודמת, שהחושך קודם לאור וכו׳
.וכיבה מיד האש בפיו וציוה לחזור לפנים ביתו
ובלילה על מיטתי מיהרתי להוציא את כל רחשי הלב אל הכתב, ויודע אני שרחוקות המילים מאוד מאוד, אך המשכיל והחפץ בעידון הלב יחפש ויקרא מעומק ליבו, ובטוחני שימצא