וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" - דברים, ד, לט"
וידעת היום, זה מה שכתוב 'היום אם בקולו תשמעו', שפירשו חז"ל, 'בכל יום ויום'. אם כך, הציווי הוא לא הסטורי, אלא יום יומי. לדעת כל יום ויום, כל רגע ורגע, ולהשיב בחזרה אל הלב
השבות ולכן יוצא שיש מסלול, והוא : להרגיש, לדעת, להרגיש
דווקא נאמר. משמע – ישנה נקודה כלשהי, שמקורה בלב שלי, הרגשה ראשונית, עקומה כלשהי, חסרת בירור, מגושמת, שנצרכת לסינון שכלי עדין - ולכן יוצא שיש מסלול, והוא : להרגיש, לדעת, להרגיש
החוויה הראשונית של האדם מהמציאות בכל רגע ורגע מתחילה ברגש
מתחבר, סולד, אוהב, שונא, מתרגש, נהנה, עייף, נלהב.. וכו וכו
כשאני ילד קטן (או בדורותינו, כמעט כל אדם) אני מזהה את ההרגשה הזו עם עצמי, אני 'עייף', אני 'אוהב', וכך אני נשאר
התורה מבקשת ממני, למרות שיעבודי הנוראי ליצר הגופני והנמוך שלי, להלחם, להעלות את אותו רגש ראשוני חסר ביסוס ודעת, אל השכל, שם שוכנת הנשמה הטהורה, "לדעת אותו", הכי עמוק ונקי שאני מסוגל, באותה מציאות באותו הרגע – ולהשיב בחזרה אל הלב, מה שמוליד הרגשה חדשה ומסוננת
הלב במובן הזה הוא כמו ה'כתבן' במחשב, הוא מסוגל להכיל בשלמות רק את התוכן הכי פשוט ונקי, תרצה לגרום לו לקבל טבלאות וכל מיני נוסחאות? בבקשה, אל תתפלא אם תראה עמוד שלם מלא באותיות מהעולם החיצון. לפעמים גם לא יזיק להעתיק את כל הקובץ המקורי מחדש בצורה מסודרת ונקיה
ובאמת, כמה פעמים שנאתי משהו שנאת מוות תהומית וכשלרגע אחד עצרתי והתבוננתי בו גיליתי שאני טיפש גמור ובעצם לא ידעתי הכל
וכמה פעמים אני נתקל במציאות שברגע הראשון לא מובנת לי, פוגעת בי, וכל מה שאני מרגיש זה בדידות, רוע, שקר ואבדון, ואני יכול להמשיך עם הרגשות הללו ימים שלמים ולחשוב שבאמת כך היה ויהיה
ולעומת זאת, בכל המקרים שבהם אני משתדל ואולי מצליח לקיים את הציווי הזה, באותו רגע של הרגשה ראשונית- (לצורך העניין, לקראת שינה כשעשרות ילדים מתחילים לצרוח בחוץ, משום מה, וממש נראה שהם לא רוצים שאשן היום, או אולי בתור בכספומט כשמעוצם הביישנות אני לא מסוגל להדחף ואני מגלה שעשרות אנשים כבר עוקפים אותי
אז אני עוצר, חושב על הסיטואציה, ומנסה להבין …. למה לעזעזל יש לי איזו הנחה בסיסית שהכל צריך קודם כל להסתדר בדיוק כמו שאני חושב, ומי נתן לי בעלות על הכספומט או על השכונה כולה או על האדמה שעליה אני ישן, ואני כולי מבוסס על כלום מלבד האגו הנוראי שלי שהולך איתי יד ביד עוד מהחטיבה, 'אנא אמלוך', 'כוחי ועוצם ידי'. ובאמת לא הכל שלי, ואין לי בעלות על הזמן או על המקום, או על החיים
והוכחתי את זה, מדעית ואנושית, לעצמי, בעשרות אם לא מאות מקרים, וזה עובד, כמובן. הו.. המחשבה, כמה היא נשמעת מהפכנית בעולם נוראי כמו שלנו. ה' ירחם
ובקיצור
זה מתחיל בכעס, עובר סינון של שכל, וחוזר להיות נחת ונחמה ואמונה, ואולי אפילו הרגשה טובה בשביל האחר, אפילו שעשה מה שעשה. כי ה' הוא האלוקים, ולא אני
כי בארץ מתחת, כאן אצלנו, הכל מפורד, והרע בתוך הטוב, והטוב בתוך הרע, שזה עיקר חטא האכילה מעץ הדעת
ואנחנו לא מסוגלים באמת לראות שהכל אחד, והרצונות של כולנו זה רצון אחד גדול
כי האחדות האינסופית היא מעלינו. ואם מצליחים, אז לפעמים מתקיים
"כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"
וזה מה שאמרו חז"ל – "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה", כי עובד את עצמו ומאדיר את עצמו, כי עיקר שורש הכעס הוא גאווה, 'אני ואפסי עוד', וכשדבר לא מסתדר לפי רצוני, אז מתעורר לו הכעס ובכך אני מצהיר שבעיניי אני המלך 'על הארץ מתחת', ואין עוד מלבדי, חס ושלום
ובאמת "מתחת אין עוד", אפילו שיש לנו נטיה להרגיש שאנחנו השליטים. אין עוד. זה גדול מאיתנו בכמה מידות
והבן . : )
וידעת היום, זה מה שכתוב 'היום אם בקולו תשמעו', שפירשו חז"ל, 'בכל יום ויום'. אם כך, הציווי הוא לא הסטורי, אלא יום יומי. לדעת כל יום ויום, כל רגע ורגע, ולהשיב בחזרה אל הלב
השבות ולכן יוצא שיש מסלול, והוא : להרגיש, לדעת, להרגיש
דווקא נאמר. משמע – ישנה נקודה כלשהי, שמקורה בלב שלי, הרגשה ראשונית, עקומה כלשהי, חסרת בירור, מגושמת, שנצרכת לסינון שכלי עדין - ולכן יוצא שיש מסלול, והוא : להרגיש, לדעת, להרגיש
החוויה הראשונית של האדם מהמציאות בכל רגע ורגע מתחילה ברגש
מתחבר, סולד, אוהב, שונא, מתרגש, נהנה, עייף, נלהב.. וכו וכו
כשאני ילד קטן (או בדורותינו, כמעט כל אדם) אני מזהה את ההרגשה הזו עם עצמי, אני 'עייף', אני 'אוהב', וכך אני נשאר
התורה מבקשת ממני, למרות שיעבודי הנוראי ליצר הגופני והנמוך שלי, להלחם, להעלות את אותו רגש ראשוני חסר ביסוס ודעת, אל השכל, שם שוכנת הנשמה הטהורה, "לדעת אותו", הכי עמוק ונקי שאני מסוגל, באותה מציאות באותו הרגע – ולהשיב בחזרה אל הלב, מה שמוליד הרגשה חדשה ומסוננת
הלב במובן הזה הוא כמו ה'כתבן' במחשב, הוא מסוגל להכיל בשלמות רק את התוכן הכי פשוט ונקי, תרצה לגרום לו לקבל טבלאות וכל מיני נוסחאות? בבקשה, אל תתפלא אם תראה עמוד שלם מלא באותיות מהעולם החיצון. לפעמים גם לא יזיק להעתיק את כל הקובץ המקורי מחדש בצורה מסודרת ונקיה
ובאמת, כמה פעמים שנאתי משהו שנאת מוות תהומית וכשלרגע אחד עצרתי והתבוננתי בו גיליתי שאני טיפש גמור ובעצם לא ידעתי הכל
וכמה פעמים אני נתקל במציאות שברגע הראשון לא מובנת לי, פוגעת בי, וכל מה שאני מרגיש זה בדידות, רוע, שקר ואבדון, ואני יכול להמשיך עם הרגשות הללו ימים שלמים ולחשוב שבאמת כך היה ויהיה
ולעומת זאת, בכל המקרים שבהם אני משתדל ואולי מצליח לקיים את הציווי הזה, באותו רגע של הרגשה ראשונית- (לצורך העניין, לקראת שינה כשעשרות ילדים מתחילים לצרוח בחוץ, משום מה, וממש נראה שהם לא רוצים שאשן היום, או אולי בתור בכספומט כשמעוצם הביישנות אני לא מסוגל להדחף ואני מגלה שעשרות אנשים כבר עוקפים אותי
אז אני עוצר, חושב על הסיטואציה, ומנסה להבין …. למה לעזעזל יש לי איזו הנחה בסיסית שהכל צריך קודם כל להסתדר בדיוק כמו שאני חושב, ומי נתן לי בעלות על הכספומט או על השכונה כולה או על האדמה שעליה אני ישן, ואני כולי מבוסס על כלום מלבד האגו הנוראי שלי שהולך איתי יד ביד עוד מהחטיבה, 'אנא אמלוך', 'כוחי ועוצם ידי'. ובאמת לא הכל שלי, ואין לי בעלות על הזמן או על המקום, או על החיים
והוכחתי את זה, מדעית ואנושית, לעצמי, בעשרות אם לא מאות מקרים, וזה עובד, כמובן. הו.. המחשבה, כמה היא נשמעת מהפכנית בעולם נוראי כמו שלנו. ה' ירחם
ובקיצור
זה מתחיל בכעס, עובר סינון של שכל, וחוזר להיות נחת ונחמה ואמונה, ואולי אפילו הרגשה טובה בשביל האחר, אפילו שעשה מה שעשה. כי ה' הוא האלוקים, ולא אני
כי בארץ מתחת, כאן אצלנו, הכל מפורד, והרע בתוך הטוב, והטוב בתוך הרע, שזה עיקר חטא האכילה מעץ הדעת
ואנחנו לא מסוגלים באמת לראות שהכל אחד, והרצונות של כולנו זה רצון אחד גדול
כי האחדות האינסופית היא מעלינו. ואם מצליחים, אז לפעמים מתקיים
"כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"
וזה מה שאמרו חז"ל – "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה", כי עובד את עצמו ומאדיר את עצמו, כי עיקר שורש הכעס הוא גאווה, 'אני ואפסי עוד', וכשדבר לא מסתדר לפי רצוני, אז מתעורר לו הכעס ובכך אני מצהיר שבעיניי אני המלך 'על הארץ מתחת', ואין עוד מלבדי, חס ושלום
ובאמת "מתחת אין עוד", אפילו שיש לנו נטיה להרגיש שאנחנו השליטים. אין עוד. זה גדול מאיתנו בכמה מידות
והבן . : )