תהלים
לג
טז אֵין-הַמֶּלֶךְ, נוֹשָׁע בְּרָב-חָיִל; גִּבּוֹר, לֹא-יִנָּצֵל בְּרָב-כֹּחַ
יז שֶׁקֶר הַסּוּס, לִתְשׁוּעָה; וּבְרֹב חֵילוֹ, לֹא יְמַלֵּט
יח הִנֵּה עֵין יְהוָה, אֶל-יְרֵאָיו; לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ
יט לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם; וּלְחַיּוֹתָם, בָּרָעָב
קמז
י לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ; לֹא-בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה
יא רוֹצֶה יְהוָה, אֶת-יְרֵאָיו– אֶת-הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ
-
אמרו חז"ל "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" אבות ד', א
עיקר הגבורה האמיתית באדם הוא כיבוש היצר, המלחמה הפנימית ביני לבין עצמי מדי יום
כי מי שרודף אחר כבוד עצמו וכל גבורתו מסתכמת בלכבוש את האחר – אינו זוכה אלא לכבוד מלכים (ליקוטי מוהרן, ו'), כי "עין ה' – למיחלים לחסדו", ואני לא יכול לייחל לחסדי שמיים כשאני סומך אך ורק על עצמי. ועל זה אמרה התורה : "וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. … וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים, ח'), וזה "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח". נקודת הגאווה. כשאני מרגיש שהכל נעשה בזכות "כוחי ועוצם ידי" – אני לא יכול להנצל ולזכות לחסד ה', וזו אולי הסיבה שכתוב 'המלך' דווקא, בחינת 'כבוד מלכים' וגאווה. ועל זה אמרו חז"ל - "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל" (סוטה, ה', א')
וזה בחינת מיעוט הלבנה במדרש
'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן
אמרה ירח לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" אמר לה: "לכי ומעטי את עצמך" חולין ס
כי זה שורש יצר הגאווה באדם, "אנא אמלוך", כי עיקר רצונו של ה' הוא "המיחלים לחסדו" ולבוא לכך אפשר רק מתוך ענווה כנ"ל- וזה "יְפָאֵר עֲנָוִים, בִּישׁוּעָה." (תהלים, קמט). ובשביל לבוא לענווה אני צריך להבין ולקבל שכל כוחי וחיותי והבנתי וחוכמתי ורצוני הם כולם בידי שמיים וניתנים לי כמתנה. וזה מה שאומרים בכל בוקר מיד כשמתעוררים מהשינה – "מודה אני לפניך", 'מודה'- לשון הודאה באמת, מודה אני – שהכל ממך ולא ממני. ומיד אחר כך כל ברכות השחר, "פוקח עורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים" וכו'.. שהכל בידי ה' ואין עוד מלבדו
ומזה ממשיכים לתפילת שחרית, שזה "המיחלים לחסדו", כי את תפילת שחרית תיקן אברהם אבינו שהוא בחינת חסד, שכתוב "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" מיכה, ז
בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲזַי הוֹלֵךְ לוֹ עַל פִּי רב כְּסֵדֶר קְצָת וּמִתְפַּלֵּל וְלוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וְזֶה בְּחִינַת 'שַׁחֲרִית' שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד וְאָז כָּל סֵדֶר הַתְּפִילָּה בַּאֲרִיכוּת קָרְבָּנוֹת וּקְטרֶת וְכוּ' וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִילָּה וּכְמוֹ כֵן גַּם הוּא מַרְבֶּה אָז בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֲבָל עַל פִּי רב אַחַר כָּךְ נוֹפֵל מֵעֲבוֹדָתוֹ וּמַתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וּמִתְגָּרֶה בּוֹ הַבַּעַל דָּבָר כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וַאֲזַי עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם. וַאֲזַי צְרִיכִין הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וּמִסְפָּר לְהִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִבְלִי לִפּל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. משיבת נפש, כו"ח
כי הנפילה היא בבחינת ענווה, שמסוגלת להוליד באדם געגועים וכיסופים לישועה והצלה, צעקת אמת. וזה "להציל ממוות נפשם ולחיותם ברעב" "ממוות" דווקא, כמו שכתוב "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארא רע, כי אתה עמדי" (תהלים, כ"ג), שדווקא בגיא צלמוות נמצא ה' יתברך ברוב כוחו וגדולתו ומעמיד אותי מחדש. "כי אתה עמדי" – לשון עמידה, זה תפילת שמונה עשרה, שנאמר "אין עמידה אלא תפילה" (ברכות, כ"ו) ששם בתחילתה תיקנו חז"ל שיאמר כל אדם "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" (תהלים, נ"א), ואין דבר המבטא ענווה יותר מהמשפט הזה – שאפילו לצעוק אליו משאול תחתיות אני לא יכול בעצמי אלא אם כן - ה' שפתי תפתח, ורק אז - פי יגיד תהלתך
ולכן אולי כתב דוד המלך "גם כי אלך" ולא "גם אם", כי לפעמים אני מוכרח לטייל ולהלך בגיא צלמוות ודווקא משם לאסוף ניצוצות וניגונים, וזה מה שהדגיש רבינו, שלפעמים הירידה היא תכלית העליה (ליקוטי מוהרן, תנינא, י"ב), ובאמת העיקר הוא הירידה, כמו שאמר "דֶּער עִקָּר אִיז 'מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי' "(שיחות הר"ן, ש"ב), שזה מה שכתוב "מבטן שאול שיועתי, שמעת קולי" (יונה, ב') – רק אם מבטן שאול שיועתי – שמעת קולי. כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" תהלים, קמ"ה
- ומסביר רבי נתן
וזה הוא בחינת קול היוצא מן השופר, שהוא בחינת קול אמת היוצא מעמקא דלבא, בחינת (תהלים קל א) "ממעמקים קראתיך ה'", בחינת (שם קי"ח ה) "מן המצר קראתי יה" (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א), דהינו שמחמת גדל התגברות המסבב מכל צד אזי פונים עצמן אל האמת וקוראים אל השם באמת מעמק הלב, שעל – ידי זה נצולים מן החשך, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים' כנ"ל. וזה בחינת "ענני במרחב יה", שזוכה להרחיב לו ולצאת כנ"ל, כי קול השופר הוא בחינת אמת, שהוא בחינת יעקב, כמו שכתוב (מיכה ז כ), "תתן אמת ליעקב". בחינת (בראשית כז כב) "הקל קול יעקב"… … ועל כן תוקעין אז בשופר, שהוא בחינת קול אמת שעושה פתח ומרחיב לצאת כנ"ל. ועל – כן שופר קצר מלמעלה ורחב מלמטה. וצריך לתקע במקום הקצר דיקא. ואם תקע במקום הרחב לא יצא , כי הרוצה לכנס צריך לכנס דרך פתח הצר דיקא, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים' … 'בצדה' דיקא, כי צריך לכנס דיקא דרך הפתח הצר שהוא מן הצד, דהינו מצד הה' כנ"ל ואז השם יתברך מרחיב לו הפתח ומוציאו. ואז 'ענני במרחב יה' כנ"ל. וזה הוא בחינת השופר שהיא קצר מלמעלה וכו' וצריך לתקע ולהוציא הקול השופר, שהוא קול אמת, ממקום הצר דיקא ואז השם יתברך מרחיב לו כנ"ל - ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ראש השנה א
ואמת זה בחינת משפט, כמו שכתוב "משפטי אמת" (תהלים, יט), וזה בחינת אתון של בלעם, שבתחילה סטטה מן הדרך אל השדה, ואז במשעול הכרמים נדחקה לצדדים- "וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר",עד ש "אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול", ואז "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" – ( "ה' שפתי תפתח" ), וזה "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה" – בחינת בין המצרים, כי "עיקר חורבן בית המקדש היה ע"י פגם המשפט" (ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות שליחות והרשאה) - וזה 'אין דרך לנטות ימין ושמאל', שזה בחינת משפט, "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, י"ז) . "כי כל התעניתים והסגופים שהיראים עושין הכל הוא בבחינת משפט הנ"ל ששופטין את עצמם קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט את עצמו כנ"ל." - ליקוטי הלכות, שם
ומשפט זה תפילה והתבודדות בינו לבין קונו, כי חורבן בית המקדש הוא חורבן הלב, שכתוב – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות, כ"ה) , מפרש האלשיך (השל"ה) : "ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", וזה מה שכתוב בישעיה – "כי ביתי, בית תפילה יקרא וכו' " , וזו עבודת בית המקדש – "תניא: לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה" - תענית ב', א
נמצא שצריך לבנות את בית המקדש בלב, ואיזו היא עבודה שבלב? תפילה. ולכן העיקר הוא לייחל לישועה, בכדי לזכות לישועה צריך לצעוק תפילת אמת, ובשביל תפילת אמת צריך לשפוט עצמו, ובשביל משפט צריך ענווה, ובשביל ענווה צריך לעבור במיצר - ואמרו חז"ל – "למה נמשלו ישראל לזית – לומר לך : מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורין" - כתובות נ"ג
- רבי נתן מסביר
ועיקר התשובה הוא בחי' המשפט הנ"ל כיע"י שאדם. מתבודד בינו לבין קונו ושופט א"ע על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבדות הש"י בכל פעם וע"י שיש משפט למטה אין דין למעהל כנ"ל, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש דהיינו שמתענה ומסגף עצמו אע"פ שאינו עולה לכלום נגד מעשיו כנ"ל אעפ"כ מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו עי"ז מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה אע"פ שעשה אלפים ורבבות יותר בלי שיעור וערך אעפ"כ מבטל כולם ע"י המשפט שלו ששופט א"ע כנ"ל כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזהו בחי' התעניתים והאבילות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה וכו' בשביל חורבן ביהמ"ק. כי חורבן ביהמ"ק הוא בשביל פגם המשפט כנ"ל, ע"כ אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמינו ומתענין ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה כנ"ל. כי עיקר תיקון התענית הוא המשפט הנ"ל דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל כ"ש הלא זה צום אבחרה ופתח חרצבות רשע התר. אגודות מוטה וכו'. דהיינו שעיקר התענית לשפוט א"ע ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות שלרשע הטמון בקרבו שזהו עיקר בחי 'המשפט הנ"ל שישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל. - ליקוטי הלכות, שם
'רשע הטמון בקרבו' – זה יצר הגאווה, כי הגאווה היא בחינת רשעות, שכתוב "רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים" (תהלים, לו'), וה' יתברך "מעודד ענווים ומשפיל רשעים" (תהלים, שם), וזה בחינת "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), שזה בחינת נח, שכתוב – "ונח מצא חן בעיני ה' " (בראשית, ו'), וזה עניין הפירוט המעמיק והיסודי בהוראות בניית התיבה שמרמז על דיבור אמת ותפילה, כמו שמסביר רבינו על הפסוק 'צהר תעשה לתיבה' בליקוטי מוהרן תורה קי"ב
- והכל זה רצוא ושוב של בוקר ושינה, ענווה וגאווה, מיצר ומרחב
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי. (תהלים, ג'), ששורש השינה מקורו ב'אני', ושורש הבוקר מקורו בהתבטלות לה'. אני שכבתי – ואישנה, ה' יסמכני – הקיצותי. וזה בחינת 'קול דודי דופק' בשיר השירים, שהכל מתחיל בתרדמה, 'אני ישנה וליבי ער', וקול דודי דופק ומעיר אותי משנתי, 'פתחי לי אחותי רעיתי…' , שזה בחינת 'מודה אני לפניך' של הבוקר, ומשם חוזר לבחינת שינה וגאווה 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה' וכו', ושוב חוזר לבחינת בוקר וחסד - 'דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו' וזה בחינת 'שפתי תפתח', ואז 'קמתי אני', שזה בחינת תפילת עמידה, ומשם מגיע ל "ודודי חמק עבר… ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" , שזה בחינת 'איה' שזה עיקר התשובה, וזה בחינת 'המיחלים לחסדו', בחינת יהיו לרצון אמרי פי
וזה מה שכתבו חז"ל -
דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון - מסכת אבות , ג
כי עיקר התשובה הוא לבקש ולחפש את ה' יתברך בכל רגע ורגע, בכל פינה ונקודה -
כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ כַּנַּ"ל וְהָבֵן הֵיטֵב" - ליקוטי מוהרן, תנינא, י"ב
ועולם הזה הוא בבחינת "העלם", שהשם מסתיר פניו מאיתנו כביכול וזה עיקר תכלית קיום העולם וכו' כמו שמסביר ר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י ז"ל :
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות
ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא…
והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש,
וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני.
ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.
("עץ החיים", חלק א', א')
כי החלל הפנוי הוא כביכול נקי וריק ממציאות אלוקית, אבל באמת, בוודאי הכל מקבל חיות מהאינסוף, גם ובעיקר המקומות המטונפים מאוד, בעולם ובעצמנו. וזה עיקר עניין האדם בעולם, לבקש ולחפש ״איכה״, כשנדמה שברח ונעלם ונסתר מאיתנו וכל מה שנשאר זה חלל ריק וחשוך.
וזה : ל"אן" אתה הולך – הולך לבחינת "אן", שזה בחינת "אנה פנה דודך ונבקשנו עמך" (שיר השירים, ו'),
"ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" (שם, ה') וזה בחינת מיצר כנ"ל,
שזה עניין שיר השירים, חיפוש ובקשת הנקודה האלוהית במציאות הנסתרת שלנו.
וזה בחינת "איה מקום כבודו להעריצו" שזה עיקר התשובה :
וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה כַּנַּ"ל (בְּרֵאשִׁית כ"ב) "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה" אַיֵּה הִיא בְּחִינוֹת שֶׂה לְעוֹלָה, לְתַקֵּן וּלְכַפֵּר הִרְהוּר הַלֵּב שֶׁבָּא מִמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים … זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, הַמּוּבָא בִּסְפָרִים כִּי אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּרֵאשִׁית
("ליקוטי מוהרן" תנינא י"ב)
ואני לא יכול לבוא לכל זה אלא מתוך ענווה, וזה בחינת : מ"אין" באת – שהאדם צריך לבוא מתוך נקודת "אין אני", ורק אז יוכל בכלל להתחיל לתהות על קיומו, על תכליתו בחיים ועל הכוח המניע אותם, וזה בחינת "אם אין אני לי מי לי" (מסכת אבות, א', י"ג) , כי כשהאדם מגיע לנקודה יחסית של ביטול עצמו, ומכיר בכך שהוא בפני עצמו, אבוד וגמור - אז הוא בבחינת :
"פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני" (תהלים, כ"ה ט"ז)
ואזי יש מקום לתפילה ולכבוד ה' להכנס, וכך מתקיים –
"פנה אלי וחנני" – ולכן סמך "כי יחיד ועני אני" – שרק אם אני מרגיש כ'יחיד ועני' – ה' פונה אלי ועוזר.
וכל זה בבחינת "מי לי" – שכשאין "אני" לי. "מי" לי. בחינת :
וְיָבֹא, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
מִי הוּא זֶה, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
יְהוָה צְבָאוֹת– הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה
(תהלים כ"ד)
וזה "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון"
והבן. : )
לג
טז אֵין-הַמֶּלֶךְ, נוֹשָׁע בְּרָב-חָיִל; גִּבּוֹר, לֹא-יִנָּצֵל בְּרָב-כֹּחַ
יז שֶׁקֶר הַסּוּס, לִתְשׁוּעָה; וּבְרֹב חֵילוֹ, לֹא יְמַלֵּט
יח הִנֵּה עֵין יְהוָה, אֶל-יְרֵאָיו; לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ
יט לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם; וּלְחַיּוֹתָם, בָּרָעָב
קמז
י לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ; לֹא-בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה
יא רוֹצֶה יְהוָה, אֶת-יְרֵאָיו– אֶת-הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ
-
אמרו חז"ל "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" אבות ד', א
עיקר הגבורה האמיתית באדם הוא כיבוש היצר, המלחמה הפנימית ביני לבין עצמי מדי יום
כי מי שרודף אחר כבוד עצמו וכל גבורתו מסתכמת בלכבוש את האחר – אינו זוכה אלא לכבוד מלכים (ליקוטי מוהרן, ו'), כי "עין ה' – למיחלים לחסדו", ואני לא יכול לייחל לחסדי שמיים כשאני סומך אך ורק על עצמי. ועל זה אמרה התורה : "וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. … וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים, ח'), וזה "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח". נקודת הגאווה. כשאני מרגיש שהכל נעשה בזכות "כוחי ועוצם ידי" – אני לא יכול להנצל ולזכות לחסד ה', וזו אולי הסיבה שכתוב 'המלך' דווקא, בחינת 'כבוד מלכים' וגאווה. ועל זה אמרו חז"ל - "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל" (סוטה, ה', א')
וזה בחינת מיעוט הלבנה במדרש
'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן
אמרה ירח לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" אמר לה: "לכי ומעטי את עצמך" חולין ס
כי זה שורש יצר הגאווה באדם, "אנא אמלוך", כי עיקר רצונו של ה' הוא "המיחלים לחסדו" ולבוא לכך אפשר רק מתוך ענווה כנ"ל- וזה "יְפָאֵר עֲנָוִים, בִּישׁוּעָה." (תהלים, קמט). ובשביל לבוא לענווה אני צריך להבין ולקבל שכל כוחי וחיותי והבנתי וחוכמתי ורצוני הם כולם בידי שמיים וניתנים לי כמתנה. וזה מה שאומרים בכל בוקר מיד כשמתעוררים מהשינה – "מודה אני לפניך", 'מודה'- לשון הודאה באמת, מודה אני – שהכל ממך ולא ממני. ומיד אחר כך כל ברכות השחר, "פוקח עורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים" וכו'.. שהכל בידי ה' ואין עוד מלבדו
ומזה ממשיכים לתפילת שחרית, שזה "המיחלים לחסדו", כי את תפילת שחרית תיקן אברהם אבינו שהוא בחינת חסד, שכתוב "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" מיכה, ז
בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲזַי הוֹלֵךְ לוֹ עַל פִּי רב כְּסֵדֶר קְצָת וּמִתְפַּלֵּל וְלוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וְזֶה בְּחִינַת 'שַׁחֲרִית' שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד וְאָז כָּל סֵדֶר הַתְּפִילָּה בַּאֲרִיכוּת קָרְבָּנוֹת וּקְטרֶת וְכוּ' וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִילָּה וּכְמוֹ כֵן גַּם הוּא מַרְבֶּה אָז בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֲבָל עַל פִּי רב אַחַר כָּךְ נוֹפֵל מֵעֲבוֹדָתוֹ וּמַתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וּמִתְגָּרֶה בּוֹ הַבַּעַל דָּבָר כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וַאֲזַי עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם. וַאֲזַי צְרִיכִין הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וּמִסְפָּר לְהִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִבְלִי לִפּל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. משיבת נפש, כו"ח
כי הנפילה היא בבחינת ענווה, שמסוגלת להוליד באדם געגועים וכיסופים לישועה והצלה, צעקת אמת. וזה "להציל ממוות נפשם ולחיותם ברעב" "ממוות" דווקא, כמו שכתוב "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארא רע, כי אתה עמדי" (תהלים, כ"ג), שדווקא בגיא צלמוות נמצא ה' יתברך ברוב כוחו וגדולתו ומעמיד אותי מחדש. "כי אתה עמדי" – לשון עמידה, זה תפילת שמונה עשרה, שנאמר "אין עמידה אלא תפילה" (ברכות, כ"ו) ששם בתחילתה תיקנו חז"ל שיאמר כל אדם "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" (תהלים, נ"א), ואין דבר המבטא ענווה יותר מהמשפט הזה – שאפילו לצעוק אליו משאול תחתיות אני לא יכול בעצמי אלא אם כן - ה' שפתי תפתח, ורק אז - פי יגיד תהלתך
ולכן אולי כתב דוד המלך "גם כי אלך" ולא "גם אם", כי לפעמים אני מוכרח לטייל ולהלך בגיא צלמוות ודווקא משם לאסוף ניצוצות וניגונים, וזה מה שהדגיש רבינו, שלפעמים הירידה היא תכלית העליה (ליקוטי מוהרן, תנינא, י"ב), ובאמת העיקר הוא הירידה, כמו שאמר "דֶּער עִקָּר אִיז 'מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי' "(שיחות הר"ן, ש"ב), שזה מה שכתוב "מבטן שאול שיועתי, שמעת קולי" (יונה, ב') – רק אם מבטן שאול שיועתי – שמעת קולי. כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" תהלים, קמ"ה
- ומסביר רבי נתן
וזה הוא בחינת קול היוצא מן השופר, שהוא בחינת קול אמת היוצא מעמקא דלבא, בחינת (תהלים קל א) "ממעמקים קראתיך ה'", בחינת (שם קי"ח ה) "מן המצר קראתי יה" (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א), דהינו שמחמת גדל התגברות המסבב מכל צד אזי פונים עצמן אל האמת וקוראים אל השם באמת מעמק הלב, שעל – ידי זה נצולים מן החשך, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים' כנ"ל. וזה בחינת "ענני במרחב יה", שזוכה להרחיב לו ולצאת כנ"ל, כי קול השופר הוא בחינת אמת, שהוא בחינת יעקב, כמו שכתוב (מיכה ז כ), "תתן אמת ליעקב". בחינת (בראשית כז כב) "הקל קול יעקב"… … ועל כן תוקעין אז בשופר, שהוא בחינת קול אמת שעושה פתח ומרחיב לצאת כנ"ל. ועל – כן שופר קצר מלמעלה ורחב מלמטה. וצריך לתקע במקום הקצר דיקא. ואם תקע במקום הרחב לא יצא , כי הרוצה לכנס צריך לכנס דרך פתח הצר דיקא, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים' … 'בצדה' דיקא, כי צריך לכנס דיקא דרך הפתח הצר שהוא מן הצד, דהינו מצד הה' כנ"ל ואז השם יתברך מרחיב לו הפתח ומוציאו. ואז 'ענני במרחב יה' כנ"ל. וזה הוא בחינת השופר שהיא קצר מלמעלה וכו' וצריך לתקע ולהוציא הקול השופר, שהוא קול אמת, ממקום הצר דיקא ואז השם יתברך מרחיב לו כנ"ל - ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ראש השנה א
ואמת זה בחינת משפט, כמו שכתוב "משפטי אמת" (תהלים, יט), וזה בחינת אתון של בלעם, שבתחילה סטטה מן הדרך אל השדה, ואז במשעול הכרמים נדחקה לצדדים- "וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר",עד ש "אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול", ואז "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" – ( "ה' שפתי תפתח" ), וזה "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה" – בחינת בין המצרים, כי "עיקר חורבן בית המקדש היה ע"י פגם המשפט" (ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות שליחות והרשאה) - וזה 'אין דרך לנטות ימין ושמאל', שזה בחינת משפט, "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, י"ז) . "כי כל התעניתים והסגופים שהיראים עושין הכל הוא בבחינת משפט הנ"ל ששופטין את עצמם קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט את עצמו כנ"ל." - ליקוטי הלכות, שם
ומשפט זה תפילה והתבודדות בינו לבין קונו, כי חורבן בית המקדש הוא חורבן הלב, שכתוב – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות, כ"ה) , מפרש האלשיך (השל"ה) : "ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", וזה מה שכתוב בישעיה – "כי ביתי, בית תפילה יקרא וכו' " , וזו עבודת בית המקדש – "תניא: לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה" - תענית ב', א
נמצא שצריך לבנות את בית המקדש בלב, ואיזו היא עבודה שבלב? תפילה. ולכן העיקר הוא לייחל לישועה, בכדי לזכות לישועה צריך לצעוק תפילת אמת, ובשביל תפילת אמת צריך לשפוט עצמו, ובשביל משפט צריך ענווה, ובשביל ענווה צריך לעבור במיצר - ואמרו חז"ל – "למה נמשלו ישראל לזית – לומר לך : מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורין" - כתובות נ"ג
- רבי נתן מסביר
ועיקר התשובה הוא בחי' המשפט הנ"ל כיע"י שאדם. מתבודד בינו לבין קונו ושופט א"ע על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבדות הש"י בכל פעם וע"י שיש משפט למטה אין דין למעהל כנ"ל, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש דהיינו שמתענה ומסגף עצמו אע"פ שאינו עולה לכלום נגד מעשיו כנ"ל אעפ"כ מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו עי"ז מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה אע"פ שעשה אלפים ורבבות יותר בלי שיעור וערך אעפ"כ מבטל כולם ע"י המשפט שלו ששופט א"ע כנ"ל כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזהו בחי' התעניתים והאבילות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה וכו' בשביל חורבן ביהמ"ק. כי חורבן ביהמ"ק הוא בשביל פגם המשפט כנ"ל, ע"כ אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמינו ומתענין ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה כנ"ל. כי עיקר תיקון התענית הוא המשפט הנ"ל דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל כ"ש הלא זה צום אבחרה ופתח חרצבות רשע התר. אגודות מוטה וכו'. דהיינו שעיקר התענית לשפוט א"ע ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות שלרשע הטמון בקרבו שזהו עיקר בחי 'המשפט הנ"ל שישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל. - ליקוטי הלכות, שם
'רשע הטמון בקרבו' – זה יצר הגאווה, כי הגאווה היא בחינת רשעות, שכתוב "רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים" (תהלים, לו'), וה' יתברך "מעודד ענווים ומשפיל רשעים" (תהלים, שם), וזה בחינת "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), שזה בחינת נח, שכתוב – "ונח מצא חן בעיני ה' " (בראשית, ו'), וזה עניין הפירוט המעמיק והיסודי בהוראות בניית התיבה שמרמז על דיבור אמת ותפילה, כמו שמסביר רבינו על הפסוק 'צהר תעשה לתיבה' בליקוטי מוהרן תורה קי"ב
- והכל זה רצוא ושוב של בוקר ושינה, ענווה וגאווה, מיצר ומרחב
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי. (תהלים, ג'), ששורש השינה מקורו ב'אני', ושורש הבוקר מקורו בהתבטלות לה'. אני שכבתי – ואישנה, ה' יסמכני – הקיצותי. וזה בחינת 'קול דודי דופק' בשיר השירים, שהכל מתחיל בתרדמה, 'אני ישנה וליבי ער', וקול דודי דופק ומעיר אותי משנתי, 'פתחי לי אחותי רעיתי…' , שזה בחינת 'מודה אני לפניך' של הבוקר, ומשם חוזר לבחינת שינה וגאווה 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה' וכו', ושוב חוזר לבחינת בוקר וחסד - 'דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו' וזה בחינת 'שפתי תפתח', ואז 'קמתי אני', שזה בחינת תפילת עמידה, ומשם מגיע ל "ודודי חמק עבר… ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" , שזה בחינת 'איה' שזה עיקר התשובה, וזה בחינת 'המיחלים לחסדו', בחינת יהיו לרצון אמרי פי
וזה מה שכתבו חז"ל -
דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון - מסכת אבות , ג
כי עיקר התשובה הוא לבקש ולחפש את ה' יתברך בכל רגע ורגע, בכל פינה ונקודה -
כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ כַּנַּ"ל וְהָבֵן הֵיטֵב" - ליקוטי מוהרן, תנינא, י"ב
ועולם הזה הוא בבחינת "העלם", שהשם מסתיר פניו מאיתנו כביכול וזה עיקר תכלית קיום העולם וכו' כמו שמסביר ר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י ז"ל :
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות
ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא…
והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש,
וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני.
ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.
("עץ החיים", חלק א', א')
כי החלל הפנוי הוא כביכול נקי וריק ממציאות אלוקית, אבל באמת, בוודאי הכל מקבל חיות מהאינסוף, גם ובעיקר המקומות המטונפים מאוד, בעולם ובעצמנו. וזה עיקר עניין האדם בעולם, לבקש ולחפש ״איכה״, כשנדמה שברח ונעלם ונסתר מאיתנו וכל מה שנשאר זה חלל ריק וחשוך.
וזה : ל"אן" אתה הולך – הולך לבחינת "אן", שזה בחינת "אנה פנה דודך ונבקשנו עמך" (שיר השירים, ו'),
"ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" (שם, ה') וזה בחינת מיצר כנ"ל,
שזה עניין שיר השירים, חיפוש ובקשת הנקודה האלוהית במציאות הנסתרת שלנו.
וזה בחינת "איה מקום כבודו להעריצו" שזה עיקר התשובה :
וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה כַּנַּ"ל (בְּרֵאשִׁית כ"ב) "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה" אַיֵּה הִיא בְּחִינוֹת שֶׂה לְעוֹלָה, לְתַקֵּן וּלְכַפֵּר הִרְהוּר הַלֵּב שֶׁבָּא מִמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים … זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, הַמּוּבָא בִּסְפָרִים כִּי אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּרֵאשִׁית
("ליקוטי מוהרן" תנינא י"ב)
ואני לא יכול לבוא לכל זה אלא מתוך ענווה, וזה בחינת : מ"אין" באת – שהאדם צריך לבוא מתוך נקודת "אין אני", ורק אז יוכל בכלל להתחיל לתהות על קיומו, על תכליתו בחיים ועל הכוח המניע אותם, וזה בחינת "אם אין אני לי מי לי" (מסכת אבות, א', י"ג) , כי כשהאדם מגיע לנקודה יחסית של ביטול עצמו, ומכיר בכך שהוא בפני עצמו, אבוד וגמור - אז הוא בבחינת :
"פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני" (תהלים, כ"ה ט"ז)
ואזי יש מקום לתפילה ולכבוד ה' להכנס, וכך מתקיים –
"פנה אלי וחנני" – ולכן סמך "כי יחיד ועני אני" – שרק אם אני מרגיש כ'יחיד ועני' – ה' פונה אלי ועוזר.
וכל זה בבחינת "מי לי" – שכשאין "אני" לי. "מי" לי. בחינת :
וְיָבֹא, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
מִי הוּא זֶה, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
יְהוָה צְבָאוֹת– הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה
(תהלים כ"ד)
וזה "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון"
והבן. : )