יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רִצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם
הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן
איך זה שחז"ל כותבים הוי עז כנמר ומיד אחר כך – עז פנים לגהנום
אני מרגיש שהמשפט האחרון הוא דרישה
"עז פנים" תהיה כשאתה בדרך ל"גהנום" ומצד שני "בושת פנים" תהיה כשאתה בדרך ל"גן עדן"
"גהנום" זה ירידה והסתרה, בחינת "אציעה שאול". ו"גן עדן" להפך הוא עליה, בחינת "אסק שמים"
ובאמת כשהכל קשה, אבוד, שחור ואפל, הנטיה הטבעית שלי היא ליפול לבושת פנים, חוסר ביטחון, ויתור וחוסר תקווה
ולכן אנו מצווים להפך – עזות
לצרוח אל השמיים בלי חשבון לשום דבר, גם לא לספקות
צריך לאדם שיהיה לו עזות גדול דקדושה, כדי שיוכל לעמד כנגד העזי פנים המונעים" ליקוטי עצות"
עיקר התפילה היא על ידי עזות דקדושה"
שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות" ליקוטי עצות
ובאמת, כשאני זוכה להתפלל ולבקש באמת בעזות דקדושה, אני זוכה להתגלות הרצון ומכך לפתע אני מסוגל לקום ולשבור את כל המניעות
וזה "מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים, קיח), שדווקא בשיא המיצר, החושך והאפילה, דווקא ורק אז ניתן לצעוק בדיבור אמת ומכך לצאת אל המרחב
כי אז במיצר אני מבין שאם אני ממשיך לרוץ אחרי עצמי עוד הרבה שנים, אני ללא ספק אגמור על הרצפה, ולכן רק במיצר, כש'אני' נגמר, הפה שלי נפתח ואני יכול לצרוח
(וזה מזכיר לי את האתון של בלעם, שנדחקה לצדדים כלכך עד שלא היה לאן לפנות, ורק אז פתחה את הפה ודיברה)
ולעומת זאת, בעליה ובדבקות, הנטיה הטבעית שלי היא לחשוב שאין עוד מלבדי, ואני מפעיל הכל ומחיה את הכל, ולכן אנו מצווים להתכופף בבושת פנים ולקבל שהכל בידי שמיים
- וזה מה שאומרים בכל יום מיד כשקמים, בעליה הראשונה והנקיה שאנו זוכים בה בכל בוקר מחדש
"מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"
מודה אני (ותמיד הרגשתי שזו הודאה מלשון 'הודאה באמת', ולאו דווקא 'תודה') שאתה זה שהחזרת בי את נשמתי בחמלה, ולא אני, רבה האמונה שלך בי
וזו אולי הכוונה (אחת מהן) של חז"ל, כשמבקשים מאיתנו להיות "בושת פנים" בעליה, ולעומת זאת "עז כנמר" בירידה
הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן
איך זה שחז"ל כותבים הוי עז כנמר ומיד אחר כך – עז פנים לגהנום
אני מרגיש שהמשפט האחרון הוא דרישה
"עז פנים" תהיה כשאתה בדרך ל"גהנום" ומצד שני "בושת פנים" תהיה כשאתה בדרך ל"גן עדן"
"גהנום" זה ירידה והסתרה, בחינת "אציעה שאול". ו"גן עדן" להפך הוא עליה, בחינת "אסק שמים"
ובאמת כשהכל קשה, אבוד, שחור ואפל, הנטיה הטבעית שלי היא ליפול לבושת פנים, חוסר ביטחון, ויתור וחוסר תקווה
ולכן אנו מצווים להפך – עזות
לצרוח אל השמיים בלי חשבון לשום דבר, גם לא לספקות
צריך לאדם שיהיה לו עזות גדול דקדושה, כדי שיוכל לעמד כנגד העזי פנים המונעים" ליקוטי עצות"
עיקר התפילה היא על ידי עזות דקדושה"
שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות" ליקוטי עצות
ובאמת, כשאני זוכה להתפלל ולבקש באמת בעזות דקדושה, אני זוכה להתגלות הרצון ומכך לפתע אני מסוגל לקום ולשבור את כל המניעות
וזה "מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים, קיח), שדווקא בשיא המיצר, החושך והאפילה, דווקא ורק אז ניתן לצעוק בדיבור אמת ומכך לצאת אל המרחב
כי אז במיצר אני מבין שאם אני ממשיך לרוץ אחרי עצמי עוד הרבה שנים, אני ללא ספק אגמור על הרצפה, ולכן רק במיצר, כש'אני' נגמר, הפה שלי נפתח ואני יכול לצרוח
(וזה מזכיר לי את האתון של בלעם, שנדחקה לצדדים כלכך עד שלא היה לאן לפנות, ורק אז פתחה את הפה ודיברה)
ולעומת זאת, בעליה ובדבקות, הנטיה הטבעית שלי היא לחשוב שאין עוד מלבדי, ואני מפעיל הכל ומחיה את הכל, ולכן אנו מצווים להתכופף בבושת פנים ולקבל שהכל בידי שמיים
- וזה מה שאומרים בכל יום מיד כשקמים, בעליה הראשונה והנקיה שאנו זוכים בה בכל בוקר מחדש
"מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"
מודה אני (ותמיד הרגשתי שזו הודאה מלשון 'הודאה באמת', ולאו דווקא 'תודה') שאתה זה שהחזרת בי את נשמתי בחמלה, ולא אני, רבה האמונה שלך בי
וזו אולי הכוונה (אחת מהן) של חז"ל, כשמבקשים מאיתנו להיות "בושת פנים" בעליה, ולעומת זאת "עז כנמר" בירידה