״יום ראשון פרשת ויקהל
רבינו, הרב קשת בענן, ישב על מיטתו וניגן בחליל, כהרגלו בקודש
ואז ציווה שיקראו לי מיד ורצתי מהר אל תוך חדרו
ענה ואמר : "הידעת מה היתה גדולתו של בצלאל? והמשיך ואמר, גדולתו שידע עבודת הקודש בשלוש בחינות
נחישות, שהיא בחינת נחושת
כיסופין, וזה בחינת כסף
ותנופה, והיא בחינת זהב
: כמו שכתוב
״כָּל-הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה״
הינו שלא ייפול ולא יתייאש ויזכור תמיד לכסוף ולהתגעגע, ולהיות נחוש מאוד תמיד לנצח המלחמה, וגם כשיהיה לבד רק והוא והמקום, ידע להרים את עצמו ולדחוף את עצמו קדימה, בבחינת תנופה, בבחינת ׳אם אין אני לי, מי לי׳ ״
וקם ואמר בזיע וברעדה גדול ונורא ׳בצלאל הקדוש היה בקיא בכל בחינות הללו׳
- ועודי עומד מבוהל, קם והושיט לי דף קטן ובו רשום
כסף - חכמה - אברהם
זהב - בינה - יצחק
נחושת - דעת - יעקב
נחש - יצר הרע - מלאך של עשו
ועוד ואיני מבין מאומה, ציווה מיד שאחזיר לו הפתק
ושרף אותו והשליכו ארצה
ורקד ושמח
וגופו מרחף באוויר
ואין ניתן לתאר במילים כלל, והמשכיל החפץ יבין מעומק ליבו.״