״וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי: לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ–קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה. וְאֶת-הָעָם–הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה: כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה–עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.״
(בראשית מ״ז)
המצרים מכרו את כל מה שנשאר להם לפרעה כי הוא עיקר היצרים הרעים. כי ׳תם הכסף׳ שהוא הכיסופין. ולא נשאר רק אם גויתנו ואדמתנו שהם הגוף והארציות
וזו היא הבחינה של החסידים הנפולים שרואים רק הכל או כלום, ואם נשאר בתוכם רק טיפה קטנה של אור, מעדיפים לוותר ולמסור
עצמם לתאוות הגוף בתור עיקר ואידיאל, רק לא להרגיש את החסרון
אבל את אדמות הכהנים לא מכרו. ורש״י מסביר ש״כהן״ הוא כומר, משרת אלהות, ואת אדמתם לא מכרו כי ״חוק לכהנים״, והחוק היה ״כך וכך לחם ביום״. וכבר ידוע שלחם הוא בבחינת מן, והמן היה מזון רוחני שלא מוסיף ולא ממעיט, רק בדיוק כמה שצריך. וזו היא הבחינה של אסירי התקווה שקושרים את עצמם כאסירים לתקווה בכל רגע, כי כך וכך לחם ליום.. פעם יותר ופעם מעט, אבל תמיד יש. ואין מה לפחד מהשממה
כי גם לפעמים כשאין כלום אז עצם ההרגשה של אין כלום היא ה׳יש׳. אפילו אם זה יקח כל החיים, אני נשאר עם האמונה שאני עתיד להיות
וזה היה העיקר של יוסף שממנו התחיל כל סיפור מצרים
שחלם חלומות שאין להם בסיס הגיוני, אבל המשיך והאמין בתמימות
ואחים שלו התאכזרו אליו וזרקו אותו לבור, והבור היה ריק ואין בו מים, רק נחשים ועקרבים
ואף על פי הבור העמוק בלב לא נטש את התקווה והאמין שיש תכלית לכל המסע
ואפילו בבית הכלא במצרים החזיק בתקווה והאמין שבוודאי הכל ימצא את מקומו בסופו של דבר
:ומכאן מובן מה שאמר לאחיו כשהתוודה בפניהם במצרים
וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם
כי לכל אורך הדרך האמין שנסתרות דרכי ה׳ וכך עלה במחשבה לפניו, ומה שנותר לעשות זה רק לשתוק ולהמתין
וזה בחינת השם ׳אהיה׳
שרק בעזרתו ניתן לצאת ממצרים באמת
:כמו שאמר ה׳ למשה
הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
..לך ספר להם שיש תקווה ויש עתיד, יש תכלית ותוכן לכל המסע הארוך והלא מובן הזה, ויש עוד טיפה אור
כי עוד אהיה, אהיה באשר אהיה, אני עתיד להיות
ובשביל להתקרב באמת צריך לעבור במיצר וכבר הודיע לנו דוד המלך בתהלים : ״מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה״
(בראשית מ״ז)
המצרים מכרו את כל מה שנשאר להם לפרעה כי הוא עיקר היצרים הרעים. כי ׳תם הכסף׳ שהוא הכיסופין. ולא נשאר רק אם גויתנו ואדמתנו שהם הגוף והארציות
וזו היא הבחינה של החסידים הנפולים שרואים רק הכל או כלום, ואם נשאר בתוכם רק טיפה קטנה של אור, מעדיפים לוותר ולמסור
עצמם לתאוות הגוף בתור עיקר ואידיאל, רק לא להרגיש את החסרון
אבל את אדמות הכהנים לא מכרו. ורש״י מסביר ש״כהן״ הוא כומר, משרת אלהות, ואת אדמתם לא מכרו כי ״חוק לכהנים״, והחוק היה ״כך וכך לחם ביום״. וכבר ידוע שלחם הוא בבחינת מן, והמן היה מזון רוחני שלא מוסיף ולא ממעיט, רק בדיוק כמה שצריך. וזו היא הבחינה של אסירי התקווה שקושרים את עצמם כאסירים לתקווה בכל רגע, כי כך וכך לחם ליום.. פעם יותר ופעם מעט, אבל תמיד יש. ואין מה לפחד מהשממה
כי גם לפעמים כשאין כלום אז עצם ההרגשה של אין כלום היא ה׳יש׳. אפילו אם זה יקח כל החיים, אני נשאר עם האמונה שאני עתיד להיות
וזה היה העיקר של יוסף שממנו התחיל כל סיפור מצרים
שחלם חלומות שאין להם בסיס הגיוני, אבל המשיך והאמין בתמימות
ואחים שלו התאכזרו אליו וזרקו אותו לבור, והבור היה ריק ואין בו מים, רק נחשים ועקרבים
ואף על פי הבור העמוק בלב לא נטש את התקווה והאמין שיש תכלית לכל המסע
ואפילו בבית הכלא במצרים החזיק בתקווה והאמין שבוודאי הכל ימצא את מקומו בסופו של דבר
:ומכאן מובן מה שאמר לאחיו כשהתוודה בפניהם במצרים
וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם
כי לכל אורך הדרך האמין שנסתרות דרכי ה׳ וכך עלה במחשבה לפניו, ומה שנותר לעשות זה רק לשתוק ולהמתין
וזה בחינת השם ׳אהיה׳
שרק בעזרתו ניתן לצאת ממצרים באמת
:כמו שאמר ה׳ למשה
הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
..לך ספר להם שיש תקווה ויש עתיד, יש תכלית ותוכן לכל המסע הארוך והלא מובן הזה, ויש עוד טיפה אור
כי עוד אהיה, אהיה באשר אהיה, אני עתיד להיות
ובשביל להתקרב באמת צריך לעבור במיצר וכבר הודיע לנו דוד המלך בתהלים : ״מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה״